<h1>תשובת הר"ש משאנץ לרמ"ה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
עוד כתב הרב בהלכות ע"ז בענין אנשי עיר הנדחת כשתבקע העיר מיד מרבים להם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר כל העיר ניצל. נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול שבירושלם וגומרים שם דינם והורגים כל אלו (שעברו) [שעבדו] בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. ע"כ לשונו. ונקט שיטתו כריש לקיש ודלא כרבי יוחנן לפי הספרים שבספרד דגרסי בשילהי חלק (קי"ב ע"א) איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין פי' ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף כעולא וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. ואעפ"י ששיטת הרב כריש לקיש אין לחוש מהא דקי"ל (יבמות ל"ו ע"א) כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת. דהני מילי בדברים הנוהגים בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא, ושיטתיה דתלמודא בפרק חלק כריש לקיש. ומה שכתב הרב דמכין נשים שלעובדין לפי חרב, בנשים שהודחו עמהם קאמר ולא בצדקניות. דצדקניות ודאי ניצולות הן ולבושיהן כדמוכח בפרק חלק (שם). ולא בא הרב אלא לומר דנשי הרשעים שהודחו בסייף ונשי הצדיקים שהודחו כיחידים דאמו ובסקילה. ומה שכתב הרב דהורגין כמו כן את הטף, פלוגתא דרבי אליעזר ור"ע היא בתוספתא דסנהדרין פרק בתרא (ה"א) והכי מיתניא קטני בני רשעי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא ומה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה את יושבי העיר אם לרחם על בהמתם הרי כבר נאמר החרם אותה ואת בהמתה אלא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אלו קטנים שבתוכה. ולא יפה כיון הרב שכתב שיטתו כרבי אליעזר, דקי"ל (שבת ק"ל ע"ב) ר"א שמותי הוא. ואפילו ר' אליעזר לא קאמר אלא בקטנים בני דעת ופקחים שהודחו גם כן בעדים והתראה דזימנין דמענשי אעבירות עצמן כדאשכחן בשלהי יוצא דופן (נדה מ"ו ע"א) אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דאמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה. ואשכחן נמי בפ' ארבע מיתות (נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) גבי אשת איש ואשת אב וזכור ובהמה איש פרט לקטן, ולמפטריה אתא קרא דכל עריות שבתורה מומתים על ביאת בן תשע כדתנן במס' נדה (מ"ה ע"א). ובריש ערכין (ג' ע"א) נמי גבי ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ממעט נמי קטן. דאצטריך קרא למעוטי קטן בכל הני אע"ג דאשכחן בריש בן סורר ומורה (ס"ח ע"ב) דמקשי תלמודא היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למפטריה, לא מתמה אלא אהא דקא בעי תלמודא התם קטן מנא לן דפטור ואין רגילות לשאול כן בשאר מקומות אלא אי משכח דרשא מייתי לה. ומה שכתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים ויש כתוב בהן מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, בכל מלכותינו אין כתוב לא זה ולא זה. ואין ראוי לגרסו כלל, דמאן דגריס מקיימין הא בתוספתא דריש ליה מדכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, ומאן דגריס אין מקיימין אם כן הוה ליה דלא כרבי עקיבא וקיימא לן (פ"ו ע"א) דסתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא, ומצינו שהתלמוד מקפיד על זה בשילהי השוכר את האומנין (ב"מ פ"ב ע"א) דפריך אם כן הויא לה מתניתין דלא כרבי עקיבא. אלא מחוורתא דלא כרבי אליעזר. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט.
